המדינה מדברת על הגדלת מלאי הדיור הציבורי, אבל מאגר הנתונים שלה מציג תמונה מטרידה: קצב רכישת הדירות החדשות למלאי הצטמצם בחדות. בשנת 2025 נרכשו רק 81 דירות ביישובים המונים יותר מ־50 אלף תושבים, לעומת 221 דירות ב־2024 ו־478 דירות ב־2023.
מדובר בירידה של כ־63% בתוך שנה ושל כ־83% בתוך שנתיים. בשנת 2026 מופיעות במאגר, נכון לעדכון האחרון ב־13 באוגוסט, 12 דירות בלבד. הנתון של 2026 חלקי, אך גם בהשוואה זהירה הוא מצביע על פתיחה חלשה מאוד.
החישוב מבוסס על חיבור מספר דירות שלושה חדרים ודירות ארבעה חדרים ומעלה בכל הרשומות השנתיות במאגר הפתוח של משרד הבינוי והשיכון. המאגר כולל רק יישובים שמונים יותר מ־50 אלף תושבים, ולכן 81 הדירות אינן המספר הארצי המלא, אך הן מצביעות על מגמה בערים הגדולות.
מירושלים ועד חיפה: המספרים קטנים
ירושלים הובילה את הרכש בשנת 2025 עם 15 דירות בלבד. בבת ים ובחדרה נרכשו שבע דירות בכל עיר. בראשון לציון, נתניה, בני ברק, מודיעין עילית וחולון נרכשו חמש דירות בכל עיר. בחיפה מופיעה רכישה אחת בלבד, ובתל אביב־יפו שלוש דירות.
בשנת 2026, עד מועד העדכון, בת ים מובילה עם ארבע דירות. באשדוד ובחיפה מופיעות שתי דירות בכל עיר, ובירושלים, נתניה, פתח תקווה ורמלה דירה אחת בכל עיר.
למה קשה למדינה לקנות דירות?
רכישת דירה לדיור הציבורי אינה עסקת שוק רגילה. המשרד מגדיר תוכנית לפי צורכי הממתינים, מספר החדרים, הקומה והעיר. הדירות נבדקות משפטית והנדסית ועוברות שמאות. רק דירות שמחירן אינו עולה על תקרת הרכישה או על שווי השומה יכולות להתקדם לחוזה.
הסינון מגן על כספי הציבור, אך גם מצמצם את ההיצע. כשמחירי השוק עולים מהר יותר מתקרות הרכישה, או כשאין מספיק תקציב, המדינה מתקשה להתחרות ברוכשים פרטיים. קושי נוסף הוא שהתור משויך ליישוב, ולכן דירה פנויה בעיר אחת אינה בהכרח פתרון למשפחה שממתינה בעיר אחרת.
הירידה בולטת גם במבט ארוך
בשנת 2018 נרכשו לפי אותו מאגר 781 דירות בערים הגדולות. ב־2019 המספר ירד ל־246, ב־2020 ל־131 וב־2021 ל־40 בלבד. לאחר התאוששות ל־197 דירות ב־2022 ול־478 ב־2023, נרשמה שוב ירידה חדה.
משרד הבינוי והשיכון הסביר בדוחות קודמים כי קפיצת הרכש ב־2018 התאפשרה בין היתר באמצעות גיוס אג״ח של עמידר בהיקף מיליארד שקל. כעת נדרשת תשובה עדכנית: מה מסביר את הירידה של 2024 ו־2025, ומהו יעד הרכש ל־2026.
מנוע הרכש הישיר כמעט נעצר
הנתונים אינם מאפשרים לקבוע לבדם כמה משפחות נוספו לתור או כמה דירות נמכרו באותה שנה. הם כן מראים שמנוע הרכש הישיר כמעט נעצר. כדי להבין אם מדובר בעיכוב זמני או בשינוי מדיניות, על המשרד לפרסם יעד שנתי, תקציב, מספר עסקאות בתהליך והסבר לפער בין התכנון לביצוע.
